<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"ד</h1>
<h2>דף כח:</h2>
שנינו בבכורות בפרק עד כמה [כ"ח ע"ב] מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירו אמר להם תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצא' מאלכסנדריא של מצרים עד שחותכין האם שלה בשביל שלא תלד אמר ר' טרפון הלכה לה חמורך טרפון אמר לו ר' עקיבא פטור אתה שאתה מומחה בב"ד וכל מומחה בב"ד פטור מלשלם. וגרסינן עלה בגמ' ותיפוק לי' דטועה בדבר משנה הוא וטועה בדבר משנה חוזר חדא ועוד קתני חדא דטועה בדבר משנה אתה אי נמי בשקול הדעת טעית מומחה אתה וכל מומחה לב"ד פטור מלשלם. ולמדנו מכאן שאם האוסר בהמה או עוף מפני טרפות טעה בדבר משנה בין שיהיה מומחה בין שאינו מומחה אינו דין כלל. ואם הבהמה קיימת מותרת היא ואם מפני דבורו האכילוה בעליה לכלבים אינו חייב לשלם לפי שאין זה אלא גרמא בעלמא וגרמא בנזיקין פטור ואע"ג דקי"ל כר' מאיר [ב"ק ק' ע"א] דדאין דינא דגרמי הכא פטור דלא דאין ר' מאיר דינא דגרמי אלא היכא דבריא היזיקא כגון מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שזה הפסיד חובו בדבורו של זה ובריא הזיקה וכן כל כיוצא בזה אבל הכא לא בריא היזיקה דבדבורו של זה שאמר טריפה היא לא נתחזק ההיזיקא. ואם היה חכם אחר מכיר בטעותו לא האכילוה לכלבים ואעפ"י שעל ידי דבורו סמכו הבעלים להאכילה לכלבים לא מקרי מזיק שאף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להיזיק ומשום הכי פטור אלא שאם נשא ונתן ביד שהוא עצמו נטלה ונתנה לכלבים מזיק הוא וחייב וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות. ובפרק אלו טריפות כתב בחידושיו דאפי' נשא ונתן ביד פטור ותמה הוא. ונראה כי מה שכתב בהלכות בכורות הוא דאחריתא ומהדורא בתרא. ואם לא טעה בדבר משנה אלא בשקול הדעת יש לו דינין אחרים. ודבר משנה הוא כל מה שכתבו הגאונים והפוסקים ז"ל בפסק הלכה וכמו שאמרו ז"ל בפרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א] אפילו טעה בדברי רבי חייא ורבי אושעיא ואפי' בדרב ושמואל ואמר ליה רב המנונא לרב ששת ואפי' בדידי ודידך אמר ליה אטו אנן קטלי קני באגמא אנן וה"ה לכל מה שכתבו הגאונים והרבני' האחרונים הטועה בדבריהם הרי הוא כטועה בדבר משנה ושקול הדעת הוא כדאמרינן התם היכי דמי שקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וכן היא גירסת הריא"ף ז"ל ובזה יש שני פירושים האחד שבכל העולם נהגו כדברי האחד וזהו וסוגין בעלמא שהולכין העולם על דעת האחד וכן פירש הרמב"ם ז"ל. והשני רהטא דשמעתא שהשמועות בתלמוד הולכות על דעת האחד זהו שקול הדעת וכן פירש הריא"ף ז"ל וגרסתנו היא וסוגיא דשמעתין כותיה דחד וגרסא זו היא מוכחת זה הפירוש האחרון וכן אם יש מחלוקת בין הפוסקים בענין אסור הטריפות יש לנו להחמיר דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכמו שאמרו בראשון מע"ז [ז' ע"א] היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר ושניהם שוין בחכמה ובמנין הלך אחר המחמיר ואם האחד גדול הלך אחריו בין לקולא בין לחומרא וכן הדין אם קבלו אותו מקום חכם אחד להתנהג על פיו בכל דיניה' סומכין עליו בין להקל בין להחמיר ולפי זה היו כורתין עצים בשבת לעשות פחמין לעשות איזמל במקומו של ר' אליעזר ולא מיחו בידם חכמים לפי שהיו עושים כדברי רבם וכן בפ' כל הבשר [קט"ז ע"א] אמרו שר' יהודה בן בתירה היה מתיר בשר עוף בחלב במקומו של ר' יוסי הגלילי כדבריו וכתב הרשב"א ז"ל שאם קבלו בני העיר לעשות כדברי אחד מהרבני' כגון הריא"ף ז"ל או הרמב"ם ז"ל סומכין עליו בין להקל בין להחמיר אפילו בשל תורה שהרי עשאוהו כרבם זה כתב הרב ז"ל בתשובה א"כ המורה שלא כדבריהם באותו מקום נעשה כטועה בדבר משנה. וטועה בשקול הדעת הוא בדבר שהוא מחלוקת בין שני גדולים שלא קבלו אחד מהם אנשי העיר עליהם ולא הכריעו ביניהם האחרונים אלא שנהגו העולם כדברי האחד להתיר וזה הורה לאיסור זה הוא הטועה בשקול הדעת. ואם הוא מומחה כיון שיודע יפה הלכות טריפות וקבלוהו עליהם בני העיר כגון במקומו' שאין להם רב מורה הוראות. וזה שנתמנה לבדוק בהמות שלהם אין בעיר גדול ממנו וטעה חוזר. אבל אינו משלם בין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן ביד וכדאמרי' בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] רבא בר רב הונא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב אמר לי' אי קבלוך עלייהו לא תשלם. ואי לא זיל שלם ואמרינן נמי מרבי זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי את קריה להו זיל שלם ואי אינהו קרו לך לא תשלם. וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק דיני ממונות בשלשה וכן הדין אם יש רב בעיר והבודק כשמסתפק בדין הולך אליו דינו של אותו רב הוא כן כיון שקבלוהו בני העיר להיות רב עליהם ואם הבודק הוא מומחה אבל יש בעיר גדול ממנו שסומכין עליו בני העיר בהוראותיהם הוי דינו כדין מומחה שלא קבלוהו עליהם אם טעה בשקול הדעת חייב לשלם מדאמרי' בגמ' [שם] אי לא קבלוך עליהו זיל שלם כענין מר זוטרא בריה דרב נחמן ומומחה הוא כמו שכתב הריא"ף ז"ל וכן כתב בעל העיטור וזהו אם נשא ונתן ביד אבל אם לא נשא ונתן ביד אינו משלם וכן כתב שם הריא"ף ז"ל ואם אינו מומחה וקבלוהו עליהם כגון שאינו יודע הלכות טריפות אלא שקבלוהו עליהם בני העיר או יחיד מבני העיר וטעה בשקול הדעת ונשא ונתן ביד חייב לשלם כמו שכתב הרב ז"ל ואם אינו מומחה ולא קבלוהו עלי' לא בני העיר ולא יחיד מבני העיר בין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן חייב לשלם כללא דמילתא כל הנושא ונותן ביד בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת חייב לשלם ואינו פטור מלשלם בנושא ונותן ביד אלא מומחה וקבלוהו עליהם וטעה בשקול הדעת. וכל מי שאינו נושא ונותן ביד פטור. אלא מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם שזה חייב אפי' לא נשא ונתן ביד ונראה שיש לחלק בזה בין בדיני ממונות לאסור והיתר שהרי נראה ממה דאמרינן בבכורות [כ"ח ע"ב] ותיפוק ליה דטועה בדבר משנה הוא שאפי' אינו מומחה אינו חייב לשלם אפי' לר' מאיר דדאין דינא דגרמי משום דלא ברי הזיקא ואלו לגבי דינא כתב הריא"ף ז"ל דחייב לשלם אפילו לא נטל ביד משום דכיון דלאו דיינא הוא דהא קי"ל כר' אבהו [סנהדרין ו' ע"א] דשנים שדנו אין דיניהם דין משום הכי מחייב אפי' לא נטל ביד כיון דלא הוה ליה רשות' למידן מקרי מזיק אפילו לא נטל ביד למאן דדאין דינא דגרמי וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות ויש תמה שהרי בפ' אלו טריפות [מ"ג ע"ב] משמע דטועה בדבר משנה חייב לשלם אפי' לא נשא ונתן ביד דאמרינן התם ההוא תורא דהוה להון לבניה דרב עוקבא דאתחיל ביה שחיטה בתרבץ הוושט וגמרא בוושט עצמו אמר רבא רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל וטריפנא ליה ואמרינן התם אגלגל מילתא ומטו לגבי דר' אבא אמר להו תורא בין לרב בין לשמואל שרי זילו אמרו ליה לרבא בריה דרב יוסף בר חמא דלישלים דמי תורא למריה. ופי' רש"י ז"ל דטועה בדבר משנה היה דלא עבדי' כבתרי ובההוא פירק' נמי אמרי' [מ"ט ע"א] ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדה הונ' מר בריה דרב אידי טריף רב אידי בר מימי מכשר אתו שייליה לרבינא אמר להו שקול גלימא דטרופאה והלא רבנן מומחין הם וכמו שפטר רבי עקיבא לר' טרפון [בבכורות שם] למה לא פטרו לאלו וליכא לאוקומי בנשא ונתן ביד שאין דרכן של חכמים בכך והרמב"ן ז"ל כתב בפ' אלו טריפות בחדושיו דטועה בשקול הדעת היה רבא ומשם הכי חייבוה לשלם. ואני תמה והרי טועה בשקול הדעת פטור הוא אם לא נשא ונתן ביד ונראה דמשום דרכי חסידות היו מחייבין אותם כמו שהיו מחייבין בפרק האומנין [פ"ג ע"א] במקום שהיה הדין לפטור משום למען תלך בדרך טובים אי נמי דרך איום אמרו כן דודאי הם שישלמו שהרי הדבר פשוט להיתר והם אסרו לא שמן הדין חייב לשלם ושמא נאמר שחיובו היה משום שלא קבלום עליהם והיו בעיר גדולים מהם שהרי רב אידי בר מימי היה עם הונא מר ואפשר כי עם רבא היה אחר וטבחי העיר לא באו לפניו אלא שהוא מעצמו אסרה וכיון דלא קבלו עליהו ואע"ג דהוי מומחה מחייב לשלומי כיון דטעה בשקול הדעת כדכתיבנא לעיל. וכל זה הוא לענין המורה אסור בטריפה וטעה אבל טבח המקלקל בשחיטה אם אינו ממונה על הצבור בשכר והוא מומחה שהוא בקי בהלכות שחיטה פטור הוא דלא קי"ל כשמואל דאמר בפ' הגוזל עצים [צ"ט ע"ב] פושע הוא אלא כר' יוחנן ואם הוא נוטל שכר אעפ"י שהוא מומחה חייב לשלם ובזה ר' יוחנן מודה. ורב דפטריה לההוא טבחא אע"ג דבשכר הוא היינו טעמא כיון דספק טריפה היתה לא חייבו לשלם ומן הספק אסרה והיינו דאמרי התם עבד בך רב תרתי לטיבות' שלא אכל ספק טריפה ושלא תהא ספק גזילה בידו וכשהוא חייב אינו צריך התראה דהא קי"ל בפ' השואל ובפרק המקבל [ק"ט ע"א] ובפרק לא יחפור [כ"א ע"ב] דמקרי דרדקי ושתלא וטבחא ואומנא וספר מתא לא בעו התראה דמותרין ועומדין הן דפסידא דלא הדרי הוא וכן הדין אם אינו מומחה אעפ"י שהוא עושה בחנם חייב לשלם כדאיתא בפ' הגוזל. ולענין טבח העיר ששוחט להם תרנגולין בלא שכר וקלקל נראה שהוא פטור אעפ"י שהוא לוקח מהבהמות דבר ידוע והוא משועבד להם לשחוט תרנגולין לא מפני זה נקרא מומח' שעושה בשכר שאפי' לא היה טבח העיר לא היה נמנע מלשחוט להם עופותיהם דרך גמילות חסדים אם כן עכשו מפני טורח שחיטת הבהמות נוטל דבר ידוע ולא מקרי בשחיטת עופות אומן נוטל שכרו לחייבו אם קלקל וכן אני אומר שאם בשעת שחיטת הבהמה נשמטה מתחת ידו ונבלה שהוא פטור אעפ"י שהוא נוטל שכר ודומה זה לשומר בהמות בשכר שאמרו (בפ"ק) [בפרק] השוכר את הפועלים [צ"ג ע"ב] שאם עלתה לראשי צוקים ונפלה ומתה שהוא פטור ופירשו בגמרא בפ' המפקיד [ל"ו ע"ב] שתקפתו ועלתה לראשי צוקין וכן בכאן אם הבהמה תקפתו לטבח ונשמטה מתחת ידו ונתנבלה אנוס הוא ופטור אפילו נוטל (שטר) [שכר] וה"ה שאם התרנגול הוא חזק ובלע הסימנין והגרים הטבח שהוא פטור אפילו היה נוטל שכר וכן כתבתי בתשובה.
וכל מה שלמדנו בענין טבח שטועה הוא לענין אם הוא חייב לשלם או פטור מלשלם. אבל אם הבהמה נאסרת בדבורו אם לא יש לדון דבפ"ק דע"ז [ז' ע"א] אמרינן הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. ופירש הראב"ד ז"ל דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה הראשון שוייה חתכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפילו התירה שני אינה מותרת והיינו דאמרינן בפ' אלו טריפות [מ"ד ע"ב] חכם שטמא אין חבירו רשאי להתיר כלומר אינו רשאי להתיר שאפילו התיר אינו מותר. ואומר הרב ז"ל שאפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו רשאי מדקאמרינן התם ואם היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד ממנו גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו והיינו כשהיו שניהם בבת אחת. אבל בזה אחר זה אין השני רשאי להתיר מה שאסר הראשון דכיון שאסרה שויה בדבורו חתיכה דאיסור' והני מילי בדבר של שקול הדעת. אבל אם טעה הראשון בדבר משנה חוזר האחרון ומתיר הכי איתא בבכורות פרק עד כמה [כ"ח ע"ב] ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א] דאמרי' בפרה שנטלה האום שלה ואסרה רבי טרפון דאלו איתא לפרה הוה הדרה לפי שטעה בדבר משנה. אבל בשקול הדעת כיון שנאסרה על פי הראשון שוייא בדבורו חתיכה דאיסורא ואין האחרון רשאי להתיר אפי' גדול ממנו זהו דעתו של הראב"ד ז"ל ואע"ג דפ' אין מעמידין [מ' ע"א] ובפ' ר' ישמעאל בע"ז [נ"ז ע"ב] אמרינן נפקי שיפורי דרבא ואסרי דרב הונא בר' חנינא ושרו לאו דוקא שאם רבא היה אוסר לא היה רשאי רב הונא בר' חיננא להתיר כדתניא בפ' אלו טריפות [שם] אלא הכי הוה עובדא נפקי שיפורא דר' הונא ושרו דרבא ואסרי והתלמוד לא דקדק לזכר' על הסדר וכן פי' שם הרמב"ן ז"ל ולזה הסכי' הרשב"א ז"ל והר' ר' נסים ז"ל רבם של רבותי ז"ל והקש' ע"ז מסוגיא דפ' אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א] דהתם תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ובבכורות תנן דן את הדין חייב את הזכאי טמא את הטהור טהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשל' מביתו ואם כן קשיא הך מתני' דמשמע אין מחזירין אמתני' דסנהדרין דתנן בדיני ממונות מחזירין ואוקמוה לתרתי מתני' דטעה בשקול הדעת אלא דכי אמרי' מחזירין כשלא נטל ביד וכי תנן בבכורות דמה שעש' עשוי אלמא דאין מחזירין כשנטל ונתן ביד וכן פי' שם הריא"ף ז"ל ופסקה להלכה. והתם פרשו טמא את הטהור דאגע בהו שרץ ולמד משם הרב ז"ל דאי לא אגע בהו שרץ מחזירין אפילו מטומאה לטהרה (דאי) [ואי] בהא מלתא אשתני טומאה וטהרה מדיני ממונות דבדיני ממונות מחזירין ובדיני איסור והיתר אין מחזירין משו' דשוייא חתיכה דאיסורא הוא דאינו רשאי להתיר אלא משום כבודו של חכם ושלא תהא תורה כשתי תורות הללו אוסרין והללו מתירין אבל אם שמע הראשון טענותיו של אחרון והוד' לו שטועה אי נמי שלא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו מחזיר שני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר. ואני כתבתי בתשו' שאין מכאן הכריע לסתו' דברי הראשוני' ז"ל דמאי דאיצטריכו בגמ' לאוקומי מתני' דבכורות בדאגע בהו שרץ לאו משו' דאי לא אגע בהו שרץ מחזירין דבין הכי ובין הכי אין מחזירין דהא שויה חתיכה דאיסורא אלא משום ומשלם מביתו איצטריכו לאוקומ' בדאגע בהו שרץ דאלו לאו אגע בהו שרץ אף על גב דטמאינהו בהוראתו לא מקרי מזיק כיון שלא נשא ונתן ביד אבל לעולם אומר לך דבין אגע בהו שרץ בין לא אגע בהו שרץ לענין חזרה אין מחזירין כיון דשויא חתכה דאיסורא בשקול הדעת כדברי הראשונים ז"ל. ומה שאמר הר"ב ז"ל שאם שמע הראשון טענותיו של אחרון וחזר בו שאינו נאסר אני אומר כי גם הראשונים ז"ל יודו בזה שכיון שהכיר האוסר שטעה באיסורו א"כ לא הויה הוראה כלל ולא שויא חתכה דאיסורא דומה למי שאוסר דבר שהצדוקין מודים בו שהוא מותר שאינה הורא' כלל מעיקרא וליכא מאן דאמר שאינו יכול לחזור בו הוא עצמו אפי' לא נשאל לאחר והתירו ודבר זה אינו צריך לפנים שהאוסר דבר ואח"כ ראה כי בטעות אסרו חוזר בו ומתירו ולא אמרינן דשוייא חתכה דאיסורא אלא כשיש מי שעומד באיסורו והדבר תלוי בשקול הדעת. וגם מה שאמר הר"ב ז"ל שאף אם לא הודה לו הראשון אם האחרון הוא גדול מן הראשון מחזיר הוראתו של ראשון זה לא יודו בו הראשוני' ז"ל עקר חדושן שאם שניה' שוין פשיטא שהולכין להחמיר בשל תורה ולא באה הברייתא לומר אלא שאפילו האחרון גדול אינו רשאי להתיר והם פירשו שאפי' התיר אינו מותר.
